Arcus E2019 לופטוואפה: הגנת הרייך

לופטוואפה: הגנת הרייך

לאחר ההצלחות המסחררות של שנות המלחמה הראשונות, נבלמה המתקפה הגרמנית. התבוסה בקרב על בריטניה, פריסת התעופה האסטרטגית של ארה"ב באיים הבריטיים ותחילת מסעות ההפצצה האמריקניים בינואר 1943, אילצו את הלופטוואפה להתמקד אך ורק בהגנה על המרחב האווירי שלו. פשיטות היום הפכו תכופות יותר ויותר, עד שהתפתחו למבצעים רחבי היקף. הגדול שבהם אירע ב-24 בדצמבר 1944. במטרה לשתק את הלוגיסטיקה הגרמנית במהלך הקרב על הבליטה, שלח חיל האוויר השמיני של ארה"ב 2,034 מפציצים כבדים מדגמי B-17 ו-B-24, שלוו בכמעט אלף מטוסי קרב. המלחמה האווירית עברה סופית לשמי הרייך.

בעת יירוט מערכים אוויריים כה עצומים, כאשר כנפי קרב שלמות הוזנקו בו-זמנית, התקשו הטייסים עד מאוד לכנס מחדש את הטייסות שלהם לאחר התקיפה. טייסי כנף קרב 1 היו בין הראשונים להתמודד עם בעיה זו, כאשר עיטרו את חיפויי המנוע של מטוסי ה-Fw 190 שלהם בתבניות משבצות ופסים בולטות. עם זאת, יוזמה זו נזנחה במהירות. יחידות מסוימות שהטיסו מטוסי P-47 ת'נדרבולט אמריקניים, הדומים להם חזותית – אשר ביצעו משימות ליווי מבסיסים בדרום איטליה, ששוחררה לא מכבר מידי הכוחות הפשיסטיים האיטלקיים והוורמאכט – נשאו גם הן חיפויי מנוע משובצים. ניסיון מאוחר יותר לצבוע את מייצבי הכיוון בלבן חלק התברר אף הוא כלא יעיל, נוכח הגידול המהיר במספר היחידות להגנת הרייך.

כחלופה, הוחל בצביעת פסי צבע רחבים על גופי המטוסים. אולם, בהיעדר מערכת רישום מרכזית, בחרו הכנפיים השונות את הצבעים על פי שיקול דעתן, תוך הפגנת העדפה מובהקת לגוונים אדומים או אדומים-חומים. במקום להקל על הזיהוי, הדבר יצר בלבול גדול אף יותר, עד כי הפך לכמעט בלתי אפשרי לזהות חזותית את שיוך המטוס ליחידתו במהלך טיסה. רק בשלהי שנת 1944 הונהגה מערכת קפדנית של פסי גוף, שהקצתה באופן רשמי לכל כנף צבע ייחודי או רצף פסים ספציפי. האירוניה ההיסטורית הייתה שדווקא ברגע שבו תוקננו הסימונים הללו, הם נזנחו למעשה: בתוך הכאוס של חודשי המלחמה האחרונים, סממני זיהוי אלו הושמטו לעיתים קרובות ממטוסים שזה עתה יצאו מפס הייצור.