כלי רכב צבאיים גרמניים מתקופת בין המלחמות

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, כוחות הצבא של גרמניה פורקו בינואר 1919. עם זאת, כבר במרץ של אותה שנה, הממשלה החליטה להקים צבא זמני חדש – הרייכסווהר (Reichswehr), שנועד להוות את הבסיס לכוחות ההגנה העתידיים. לאחר מספר חודשי תקופת מעבר, הרייכסווהר אושר רשמית בינואר 1921. בהתאם להסכם ורסאי משנת 1919, הוגבלו באופן חמור הן גודל הצבא והן חימושו. הצבא הורשה לשמש אך ורק לאבטחת הסדר הפנימי ולשמירה על גבולות המדינה. נאסר עליו להחזיק נשק כבד, כולל ארטילריה מעל לקוטר 105 מ"מ, רכב משוריין, צוללות וספינות מלחמה גדולות. בנוסף, נאסר על גרמניה להקים חיל אוויר.

הרייכסווהר בעימותים מזוינים

בתחילת שנות ה-20 הסוערות, שימש הרייכסווהר בעיקר לדיכוי מרידות שמאל קיצוניות, ובמיוחד מרד ינואר 1919 בברלין, שאורגן על ידי ברית ספרטקוס (Spartakusbund) – הידוע כמרד הספרטקיסטים. באותו זמן, משימות הגנה רבות הוטלו על כוחות מתנדבים למחצה – פרייקור (Freikorps), שלא הוגבלו על ידי הסכם ורסאי או שפעלו במקומות שבהם לרייכסווהר לא היו מספיק כוחות מיומנים. בין היתר, מדובר בקרבות בגבול עם מתנדבים פולנים וליטאים, וגם בלחימה מול צבא רוהר האדום (Rote Ruhrarmee) – מיליציה של פועלים שקמה במהלך מרד שמאלני באזור התעשייה של רוהר ב-1920. באוקטובר–נובמבר 1923, במהלך התערבות ממשלתית כנגד מדינות סקסוניה ותורינגיה (Reichsexekution), שיתף הרייכסווהר פעולה עם גדודים לאומניים של מתנדבים לדיכוי ממשלות שמאל באזורים אלה. גנרלים ברייכסווהר שמרו על קשרים הדוקים עם ארגוני יוצאי צבא ימניים קיצוניים כמו "קסדת הפלדה" (Stahlhelm) ו"איגוד קיפהאוזר" (Kyffhäuserbund), שהתנגדו בגלוי לרפובליקת ויימאר ולשלטון הרפובליקני.

משנת 1921, בניגוד להסכם ורסאי, פעל הרייכסווהר בסתר לפיתוח כלי נשק חדשים ולשיקום חיל האוויר, בשיתוף פעולה עם הצבא האדום הסובייטי. גרמניה השקיעה בטכנולוגיות חדשות ואפשרה הכשרת קציניה בשטחי ברית המועצות.

השותפות בין הרייכסווהר לצבא האדום הייתה הדדית ומועילה. גרמניה סייעה בפיתוח התעשייה הצבאית הסובייטית, וקצינים סובייטיים עברו השתלמויות באקדמיות צבאיות גרמניות. במקביל, הרייכסווהר קיבל אפשרות לבדוק כלי נשק חדשים ולתרגל את כוחותיו בשטח סובייטי – הרחק מהשגחת מדינות המערב. בעיר ליפצק שבשטח ברית המועצות הוקם בית ספר תעופה משותף, שבו הדריכו מדריכים גרמנים כ-120 טייסים סובייטים, מעל 100 תצפיתנים וכ-30 טכנאים. חלק מהקורסים התקיימו גם בגרמניה עצמה. המטרה המרכזית הייתה הכשרת כוח אדם ופיתוח טכנולוגיות עבור חיל האוויר העתידי של גרמניה, למרות איסורי הסכם ורסאי.

הכיבוש של חבל הרוהר ב-1923 על ידי כוחות צרפתיים ובלגיים היווה אתגר משמעותי לרפובליקת ויימאר. הרייכסווהר לא היה מסוגל להגיב – הן בשל מגבלות צבאיות מההסכם והן בגלל חוסר יציבות פוליטית פנימית. בנובמבר של אותה שנה, על רקע ניסיון הפיכה של הימין הקיצוני בבוואריה – מה שנקרא "פוטש הבירה" (Beerhallputsch), נשיא גרמניה פרידריך אברט העביר סמכויות חירום לשר ההגנה אוטו גסלר. החלטה זו העניקה לרייכסווהר תפקיד פוליטי ברור והפכה אותו מכלי הגנה גרידא לאמצעי לשמירת יציבות המשטר מבפנים.

לאחר חתימת הסכמי לוקארנו ב-1925 והצטרפות גרמניה לחבר הלאומים, פורק אזור הריין מנוכחות צבאית. עד 1930 השפעת הרייכסווהר התחזקה על רקע קריסת המערכת הפרלמנטרית והמעבר לשלטון בצווים נשיאותיים. פרנץ פון פאפן והגנרל קורט פון שלייכר אף שקלו להשתמש בצבא להפלת רפובליקת ויימאר.

בשנת 1935 פורק הרייכסווהר רשמית, ומשטרו של אדולף היטלר פתח ברפורמה צבאית נרחבת, שעמדה בניגוד להסכם ורסאי. ב-1 במרץ הוקם חיל האוויר לופטוואפה, וכבר ב-16 במרץ הונהגה גיוס חובה כללי. באותו יום קיבל הרייכסווהר את שמו החדש – הוורמאכט.

התפתחות ההסוואה הצבאית הגרמנית

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, היה ברור כי הצביעה האחידה בצבע אפור־שדה (Feldgrau) אינה מתאימה עוד לתנאי הלחימה המודרניים. כבר בקיץ 1918 ניתנו ההנחיות הראשונות לצביעת ציוד צבאי בהסוואה תלת־גוונית. ב־12 במאי 1920 הנהגת הצבא (Heeresleitung) הנהיגה הסוואה חדשה בצביעה מרובת צבעים בשם Buntfarbenanstrich. סכמת הצביעה כללה כתמים של ירוק, צהוב ו־חום. בתחילה נעשה הצביעה ביד, ובהמשך הוחל בשימוש במרססי צבע, שאיפשרו עבודה מהירה ואחידה יותר.

בשנת 1922 פורסמה הנחיה רשמית (H.V.Bl. 1922, מס' 24) שלפיה תבנית ההסוואה החדשה נועדה לשימוש אך ורק בציוד לחימה — כמו נגמ"שים וגוררי תותחים. יתר כלי הרכב המשיכו להיצבע בגוון האפור־שדה המסורתי (Feldgrau). הסוואת הססגונית החדשה (Buntfarbenanstrich) נותרה בשימוש גם בשנות הפעילות הראשונות של הוורמאכט, עם שינויים קלים בדפוסים בהתאם ליצרן, לתקופה או לסוג הכלי. על אף ההבדלים, תבנית ההסוואה בת שלושת הגוונים הפכה לסימן היכר מובהק ולשלב מרכזי בהתפתחות ההסוואה הצבאית של גרמניה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

תקני צבע בצבא הגרמני

ב־23 באפריל 1925 נוסד בגרמניה גוף התקינה RAL — הוועדה הממלכתית לתנאי אספקה (Reichsausschuss für Lieferbedingungen). אף שפעל תחת חסות משרד הכלכלה, היה RAL גוף עצמאי מבחינה משפטית. מטרתו המרכזית הייתה ליצור תקינה טכנית אחידה למוצרים, ובכלל זה מערכת מוסכמת לצביעת מוצרים תעשייתיים, כלי תחבורה וציוד צבאי.

תקן הצבעים המאוחד הראשון פורסם בשנת 1927 ונקרא RAL 840. המערכת החדשה איפשרה ייעול של ייצור הצבעים וחיסכון בעלויות בזכות ריכוז הרכש והפחתת כפילויות. באותן שנים צומצם גם הייבוא — גרמניה סבלה ממחסור במטבע זר, והרייכסמרק כמעט ולא הייתה סחירה מחוץ לגבולות המדינה. לפיכך, השתמשו בעיקר בפיגמנטים מקומיים. בשנים שלאחר מכן התרחבה הפלטה בהדרגה, בעיקר לפי דרישת גופים ציבוריים כמו הדואר, הרכבת ושירותים מדינתיים נוספים.

באותה שנה, 1927, פורסם גם תקן נפרד לתחבורה — RAL 840 B, שכלל 40 גוונים שיועדו לרכב מנועי. בשנת 1932 עודכנה המערכת והגרסה החדשה כונתה RAL 840 B2, כדי למנוע בלבול עם התקן הקודם. בהמשך התווספו גוונים נוספים בגליונות נלווים בשם "ארגנצונגסבלטר" (Ergänzungsblätter).