Art Model AM 7208 מיקויאן-גורביץ' מיג-23PD, מטוס קרב ניסוי סובייטי STOL

מיקויאן-גורביץ' מיג-23PD, מטוס קרב ניסוי סובייטי STOL

בראשית דצמבר 1963 אישרה ההנהגה הסובייטית באופן רשמי תוכנית לפיתוח מטוס קרב טקטי חדיש. התוכנית גובשה בהתאם לדרישות המבצעיות של חיל האוויר הסובייטי, שהציבו צורך במטוס קרב המסוגל לפעול ממסלולים קצרים, ארעיים או פגועי הפצצות, תוך מתן עדיפות עליונה ליכולות המראה ונחיתה קצרות. לצורך מענה לדרישות אלו, בחן משרד התכנון מיקויאן-גורביץ' שני נתיבי פיתוח מקבילים: מטוס בעל גיאומטריית כנף משתנה במסגרת פרויקט 23-11, ותצורת הנעה משולבת המבוססת על מנועי עילוי אנכיים ייעודיים.

לשם בחינת תפיסת מנועי העילוי בניסויי טיסה, הוסב תחילה מטוס קרב סדרתי מדגם MiG-21S לפלטפורמת ניסוי מוטסת. מאחורי תא הטייס שולב מקטע גוף נוסף באורך 90 ס"מ, שבו הותקנו אנכית שני מנועי עילוי סילוניים. מטוס ניסוי זה סומל במפעל "איזדליה 23-31" (וכונה גם Ye-7PD), ואת טיסת הבכורה שלו ביצע ב-16 ביוני 1966.

במקביל לניסויי הטיסה במטוס המוסב, החלה במרץ 1966 בניית אב הטיפוס המבצעי של מטוס הקרב, דגם 23-01 (בעל מספר טקטי 23), אשר הושלמה בתוך שמונה חודשים. בשונה מגוף המטוס המוסב של ה-MiG-21, התאפיין ה-23-01 במבנה גוף חדש לחלוטין בעל כונסי אוויר צדיים חצי-עגולים, תצורה שפינתה את חרטום המטוס לטובת התקנת מכ"ם יירוט רב-עוצמה. המאפיינים האווירודינמיים של הכנף ומשטחי הזנב שמרו לעומת זאת על תצורת ה-MiG-21: נשמרה כנף דלתא מרכזית בעלת זווית משיכה של 57° בשפת ההתקפה, אך שטחה הוגדל ב-73.6% עד ל-40 מ"ר.

חטיבת הכוח התבססה על מערך הנעה מעורב. הדחף האופקי סופק על ידי מנוע טורבו-סילון בעל מבער אחורי מדגם טומאנסקי R-27F-300 מפיתוח משרד התכנון 300, אשר ייצר דחף יבש של 5,200 קג"כ ו-7,800 קג"כ במבער מלא. העילוי האנכי התבסס על צמד מנועי עילוי קולסוב RD-36-35 בעלי דחף של 2,350 קג"כ כל אחד, אשר הותקנו אנכית במרכז הגוף מאחורי תא הטייס ובסמוך למרכז הכובד. אספקת האוויר למנועים אלו נעשתה דרך פתח עילי בעל תריסים בגב המטוס, בעוד שפליטת הגזים נותבה דרך מערך תריסים רוחביים בתחתית הגוף, שאפשרו להטות את וקטור הדחף לאחור לשם סיוע בהאצה על המסלול. מנועי העילוי פעלו אך ורק בשלבי ההמראה והנחיתה. בנוסף, לצורך קיצור מרחק ההמראה, נוקז אוויר בלחץ גבוה מדרגת הדחיסה האחרונה של המנוע הראשי וננשף מעל המדפים לצורך בקרת שכבת הגבול; השילוב בין וקטור הדחף לנשיפת המדפים קיצר את ריצת ההמראה לטווח של 180–200 מטרים.

טייס הניסוי פיוטר אוסטפנקו ביצע את טיסת הבכורה של ה-23-01 ב-3 באפריל 1967. ב-9 ביולי של אותה שנה הוצג המטוס לציבור במפגן האווירי בדומודדובו, כשהוא מדגים יכולות המראה ונחיתה קצרות. אף שהתכנון המקורי כלל התקנת תותח פנימי וטילים מונחים, אב הטיפוס טס ללא חימוש, כאשר בחרטומו הותקנו מערכות ניטור, מדידה וטלמטריה במקום מערכת בקרת האש.

ניסויי הטיסה, שנמשכו עד סתיו 1967, חשפו את מגבלותיה המבצעיות של תצורה זו: מנועי העילוי גזלו נפח פנימי קריטי בגוף המטוס, צמצמו באופן דרסטי את קיבולת הדלק ומטען החימוש, והיוו משקל מת במהלך מרבית שלבי הטיסה. כתוצאה מכך בוטל פיתוח ה-23-01 באופן סופי, ומלוא המשאבים הופנו לפרויקט המטוס בעל הגיאומטריה המשתנה, מיקויאן-גורביץ' מיג-23-11.

מפרט טכני של מיקויאן-גורביץ' מיג-23PD

• אורך – 16.80 מ'
• מוטת כנפיים – 7.72 מ'
• שטח כנף – 40 מ"ר
• משקל המראה מרבי – 18,500 ק"ג
• יחידת הנעה – 1 × מנוע טורבו-סילון בעל מבער אחורי טומאנסקי R-27F-300‏ (7,800 קג"כ במבער) ו-2 × מנועי עילוי קולסוב RD-36-35‏ (2,350 קג"כ כל אחד)
• מהירות מרבית – 1,600 קמ"ש
• סייג רום מבצעי – 20,300 מ'
• צוות – 1
• חימוש מתוכנן – 1 × תותח 23 מ"מ GSh-23 ו-2 × טילי אוויר-אוויר לטווח בינוני K-23 (‏1 × K-23R מונחה מכ"ם חצי-אקטיבי ו-1 × K-23T מונחה תת-אדום)